החלטה בתיק רת"ק 2028-09-10

בתאריך 27.05.09 רכשה המבקשת מהמשיבה, חברה לשיווק ספרים ותוכנות לימודיות, באמצעות סוכנה - מר יורם מדינה אשר הגיע לביתה, שתי ערכות לימוד. לטענתה, לאחר רכישת הערכות היא התחרטה וניסתה ליצור קשר עם המשיבה אך ללא הצלחה. היא אף שלחה אל המשיבה את הערכות, אך זו סירבה לקבלם בטענה, כי חלף המועד בו המבקשת יכולה הייתה להתחרט ולקבל את כספה בחזרה, והערכות נשלחו חזרה אל המבקשת. אלא, שהמבקשת טענה, כי הסוכן שהגיע לביתה מסר לה שתוכל לבטל את העסקה בתוך 60 ימים, ומשפנתה תוך 46 ימים בדרישה לביטול העסקה, היא זכאית לקבל את כספה בחזרה. המשיבה כפרה בכך שניתנה למבקשת אורכה של 60 יום לביטול העסקה ועמדה על כך שניתן היה לבטל את העסקה בתוך 14 יום בלבד, כמצוות המחוקק.

            בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים ואת העד מטעם המשיבה, הוא סוכן המכירות אשר מכר למשיבה את הערכות, קבע כי העסקה בין המבקשת למשיבה היא עסקת רוכלות אשר המועד לביטולה הוא בתוך 14 ימים מיום עריכתה. עוד קבע, כי הביטול נעשה לאחר 46 ימים וכי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח, כי סוכן המכירות הבטיח לה שניתן לבטל את העסקה תוך 60 ימים (כך גם לא נאמר דבר בעניין זה במכתב הביטול מיום 13.7.09). לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה, אך מאחר והמשיבה לא ציינה בחוזה את אפשרות הביטול העומדת למבקשת ואף לאור התרשמותו, כי מדובר היה בהליך שכנוע אגרסיבי, בית המשפט לא הטיל הוצאות.

נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה נשוא החלטתי זו.

2.         המבקשת חזרה בבקשתה על הטענות שהעלתה גם בפני ביהמ"ש קמא והוסיפה, כי בית המשפט טעה בהסתמכו על סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן, והתעלם מסעיף 4(ג) לחוק העוסק בחובת גילוי מדיניות החזרת הטובין; עוד טענה, כי ביהמ"ש שגה כשקבע שלא הוכח מועד הביטול האפשרי (תוך 60 יום) וכשקבע שהטענות בדבר ביטול העסקה תוך 60 ימים כנראה באו רק לאחר שנתברר למבקשת, כי אחרה את המועד לביטול העסקה. ההוכחה לכך, לשיטתה, היא בחיוב הכספי אשר ירד רק לאחר כ-60 ימים וכי כבר במכתב שנשלח מטעמה על ידי עו"ד כהן, למשיבה, ביום 16.07.09, צויין במפורש, כי המבקשת מבקשת לבטל את העסקה תוך 60 ימים, על פי ההבטחה מטעם סוכן המכירות.

            מנגד, המשיבה ביקשה בתגובתה להותיר את פסק הדין על כנו והיא שבה וטענה, כי המבקשת לא פנתה אליה אלא רק לאחר 46 ימים, כאשר החיוב מול חברת האשראי בוצע כבר ביום 08.06.09, אם כי הכסף ירד רק לאחר 60 יום לאור המכתב ששלחה המבקשת לחברת האשראי.

3.         מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים [רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ, לא פורסם, פסק דינה של כב' השופטת ארבל מיום17/03/09; רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, לא פורסם, מיום 5.7.06; רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177 (להלן: עניין סרבוז); רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב לא פורסם, מיום 20.3.05)].

בעניין סרבוז סוכמה המטרה ונאמר, כי מילות המפתח, בכל הנוגע להליכי הדיון בתביעות קטנות, הן מהירות, עלות נמוכה והיעדר פורמאליות. להשגת יעדים אלה היה המחוקק מוכן לסטות מכללי הדיון הרגילים, אם כי יש להדגיש, כי אופיים של ההליכים הם אמצעי ולא מטרה בפני עצמה.

מוסד התביעות הקטנות לא נוצר מתוך מטרה לפתח שיטת דיון יעילה ומהירה כשהיא לעצמה, כי אם מתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית. אלא שכדי להשיג את המטרה הסופית יש הכרח בצמצום הדרישות הפורמאליות ובפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות.

"התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).

היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.

הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

4.        ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים, בחן את עמדותיהם ובסיכומו של הליך מצא שיש לדחות את עמדת המבקשת. רוב טענותיה של המבקשת - עובדתיות, וכאמור אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו.

מעבר לנדרש יצויין, כי ביהמ"ש נימק את ממצאיו, ומהעדויות שעמדו בפניו גם לא ניתן לומר, שקביעותיו חסרות יסוד. נהפוך הוא, ביהמ"ש רשאי היה להעדיף את עדותם של סוכן המכירות ונציג החברה, על פני עדותה של המבקשת, אשר לא טרחה להביא עדויות באשר לניסיונותיה להתקשר עם המשיבה בסמוך לאחר שהחליטה לבטל את העסקה. ועוד, לכאורה צדקה המשיבה כי, בניגוד לטענת המבקשת, החיוב הכספי הראשון נעשה בסמוך לביצוע העסקה ולא לאחר 60 ימים כפי שעולה מעיון בתדפיסי חברת האשראי (אף שהמשיבה לא הציגה הוכחה, כי אכן מדובר בספק שלה, כטענתה, שהרי שם הספק וסך החיוב המדויק מספיקים במקרה זה).

באשר לטענה, כי בית המשפט התעלם מסעיף 4(ג)לחוק הגנת הצרכן יצויין, כי אי הצגת מודעה בדבר מדיניות החזרת הטובין יוצרת אך חזקה בדבר מדיניות החזרת הטובין ואין בה כדי לשנות מקביעותיו של בית המשפט.

5.        סיכומו של דבר, לא מצאתי עפ"י החומר שהונח בפני, כי נפלה טעות בהכרעת בית משפט קמא ובנסיבות אלה דין הבקשה להידחות.

            המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 1,500 ש"ח, אשר יועברו למשיבה על ידי המזכירות מתוך העירבון שהופקד, והיתרה תוחזר למבקשת.

המזכירות תודיע ותעביר העתק מהחלטה זו לצדדים.